השבוע ביקרתי במסעדת בלאקאאוט שבמרכז נא לגעת.
המרכז פועל לשילוב אנשים עם מוגבלות ויוצר מפגש שוויוני בין אנשים חרשים ועיוורים לבין הקהל הרחב.

מה שמיוחד במסעדה הוא שהארוחה מתקיימת בחושך מוחלט, והמלצרים הם עיוורים.

נכנסנו לחדר חשוך לגמרי. בלי טלפונים, בלי לראות את מי שיושב לידנו, מונחים על ידי מלצר שגם הוא אינו רואה. כבר מהרגע הראשון הבנו שזו הולכת להיות חוויה אחרת לגמרי.

חוויית אכילה אחרת

בחושך, הכל משתנה.

לא יודעים איך המנה נראית.
לא רואים כמה נשאר בצלחת.
לא מושפעים מהצלחת של מי שיושב לידנו.

פעם ראשונה מזה הרבה זמן אכלנו בלי העיניים.

במקום לראות את האוכל, הרגשנו אותו.
חיפשנו עם הידיים את המזלג, בדקנו מרקמים, טעמנו לאט יותר.
אפילו לטבול לחם ברוטב הפך למשימה שדורשת תשומת לב.

בלי לשים לב, התחברנו יותר לטעמים ולתחושת השובע.

בלי לחץ לסיים

בסוף הארוחה, כמעט כולם סביב השולחן סיכמו את החוויה במילים דומות:
כמה היה טעים, וכמה אנחנו שבעים.

אף אחד לא הרגיש מפוצץ.
אף אחד לא אכל רק כי “זה שם”.
אף אחד לא סיים כי “לא נעים להשאיר”.

הפסקנו לאכול כשהרגיש לנו שמספיק.

וזה לא דבר מובן מאליו.

אכילה מודעת בעולם רועש

רובנו לא אוכלים כך ביום יום.

אנחנו אוכלים מול מסך, תוך כדי עבודה,  בזמן אירוע,  כי הגיע הזמן,  כי משעמם, כי חבל לזרוק.

האכילה הופכת אוטומטית.

החוויה במסעדת בלאקאאוט הזכירה לי עד כמה אכילה מודעת מחוברת להקשבה לרעב ושובע, ועד כמה הסביבה משפיעה על הכמות והקצב.

בפעם הבאה שאתם אוכלים, נסו לרגע אחד לעצום עיניים. לנשום.
להרגיש את המרקם, את הריח, את הקצב.

ולשאול שאלה פשוטה:

האם אני עדיין רעב, או שכבר מספיק?

לפעמים התשובה כבר שם, רק לא תמיד אנחנו שומעים אותה.

פולינה פורת
דיאטנית קלינית, מומחית לתזונת ילדים, בררנות והשמנה, ואכילה רגשית בגישה משפחתית

מלווה משפחות ומבוגרים לבניית מערכת יחסים יציבה עם אוכל ולהפחתת מאבקים סביב השולחן.